מאלג'יר לבומביי: כשרבנים מאלג'יריה הגנו על בני ישראל שבהודו

המשפחה שלנו מפגישה כיום שני עולמות יהודיים שלמראית עין נראים רחוקים מאוד זה מזה.

לירון מגיעה מקהילת בני ישראל מהודו. בנימין מגיע ממשפחה יהודית מאלג'יריה. הם נפגשו בירושלים, הקימו משפחה, ועם Kosher India ו-Or HaZeev, הם מנסים כל אחד בדרכו להעביר הלאה משהו מהמורשות הללו.

חשבנו שהמפגש בין שני היקומים הללו התחיל איתנו.

במציאות, יהודי אלג'יריה ובני ישראל שבהודו כבר נפגשו כמעט מאתיים שנה קודם לכן.

והמפגש הזה הוא פרק יפהפה במיוחד בהיסטוריה היהודית.

מאלג'יר לצפת

פרופסור יוסף שרביט מספר את הסיפור הזה בספרו המוקדש לרבנים מאלג'יריה וארץ הקודש במאה ה-19.

אחת הדמויות המרכזיות שלו היא הרב שמואל עבו, יליד אלג'יר בשנת 1789, ממשפחת רבנים וסוחרים.

הוא עזב את אלג'יריה עם משפחתו בתחילת המאה ה-19 והשתקע בצפת שבארץ ישראל.

משפחת עבו עתידה הייתה להפוך לאחת ממשפחות הרבנים החשובות בעיר. בניה שימשו כרבנים, מנהיגי קהילה, ראשי בית דין רבני, אך גם כקונסולים צרפתים ומגני האינטרסים של צרפת בגליל.

הדואליות הזו חשובה: בני משפחת עבו פעלו בו זמנית במספר עולמות.

הם היו קשורים עמוקות לתורה ולמסורת הספרדית, ובמקביל היו מעורבים בסחר בינלאומי, דיפלומטיה, חינוך והתמורות של המאה ה-19.

ודווקא הפתיחות הזו היא שתוביל אותם עד להודו.

מצפת לבומביי

במהלך פעילותו, הרב שמואל עבו נסע להודו ויצר קשר עם אחת המשפחות היהודיות החשובות של התקופה: משפחת ששון.

דוד ששון, יליד בגדאד שהשתקע בבומביי, בנה רשת מסחרית עצומה. משפחת ששון היו גם פילנתרופים גדולים: בתי כנסת, בתי ספר, בתי חולים, ספריות ומוסדות קהילה עדיין נושאים את חותמם.

שמואל עבו קשר איתם קשרים הדוקים.

לבקשתו של ששון, הוא אף האריך את אחת משהיותיו בבומביי כדי לסייע בארגון הדתי של הקהילה היהודית המקומית, ללמד בה תורה ולשמש בתפקידים רבניים.

שם הוא פגש את קהילת בני ישראל.

בני ישראל בחיפוש אחר הכרה

בני ישראל היו קהילה יהודית עתיקה מאוד בהודו.

במשך דורות, כשהם מבודדים יחסית מהמרכזים הגדולים האחרים של היהדות, הם שמרו על יסודות מרכזיים בזהותם: שבת, דיני כשרות מסוימים, ברית מילה, קריאת שמע והזיכרון של השתייכותם לעם ישראל.

במאה ה-19, התפתחותה של בומביי והגעתן של קהילות יהודיות, בעיקר מבגדאד, החזירו אותם למגע עם היהדות העולמית.

אך התעורר קושי.

יהדותם הוטלה בספק על ידי מספר יהודים שהגיעו ממקומות אחרים.

לפי שרביט, מצבם עלול היה להפוך למשפיל במיוחד: חלקם סירבו לקבל אותם במלואם לקהילה, לצרף אותם למניין או להעלות אותם לתורה.

בני ישראל חיפשו אז את עזרתו של הרב שמואל עבו.

והרב מאלג'יריה לקח את עניינם ברצינות.

רב מאלג'יר הופך למגנם

שמואל עבו לא הסתפק בהבעת סימפטיה.

עם שובו לארץ ישראל, הוא הביא את הסוגיה בפני רבני צפת וירושלים.

במקביל, הוא לימד את בני ישראל היבטים שונים של ההלכה והפרקטיקה הדתית כדי להקל על התקרבותם לקהילות יהודיות אחרות.

במהלך שהות נוספת בבומביי, בשנת 1859, הוא נוכח בסיפוק כי תורתו יושמה.

הוקמו בתי כנסת ומקווה. לימוד התורה והמצוות התפתח. דיני שבת, שחיטה, טהרת המשפחה וברית מילה נבנו בצורה מסודרת יותר על פי הסטנדרטים הרבניים.

אך מעל הכל, שמואל עבו פעל להכרה בבני ישראל כחברים שווי זכויות בעם היהודי.

צפת כותבת לבומביי: קבלו את בני ישראל

הסיפור לא הסתיים איתו.

בנו, הרב אברהם חיים עבו, המשיך בשליחות זו בהודו בשנים 1869-1870.

בהזדמנות זו, נשאלו רבני צפת שוב.

ב-כ"ו בתשרי 1869 (תר"ל), שלחו רבנים ספרדים ואשכנזים מכתב ארוך למנהיגי הקהילה היהודית הבגדאדית בבומביי, ובמיוחד לבניו של דוד ששון.

המסר היה ברור:

יש לשלב את בני ישראל ולשים קץ לדחייה ממנה סבלו.

חכמי טבריה שלחו גם הם מכתב עם מסר דומה.

פרופסור שרביט מדגיש כי שמואל עבו מילא תפקיד מרכזי בפרשה זו, בין היתר הודות להיכרותו האישית עם הקהילה ההודית.

הרבנים דרשו במפורש כי יופסקו הדיבורים וההתנהגויות המזלזלות כלפי בני ישראל.

הם הבינו גם את גודל השעה: כשהיא מודרת משאר העם היהודי, הקהילה הפכה ליעד פגיע במיוחד עבור מיסיונרים נוצרים שהיו פעילים מאוד בהודו באותה תקופה.

התשובה לא הייתה צריכה להיות הרחקה.

היא הייתה צריכה להיות התקרבות.

אלג'יריה, צרפת, ארץ ישראל והודו

הסיפור של משפחת עבו מרתק דווקא מפני שהוא לא משתלב בקלות בקטגוריות המודרניות שלנו.

אלו הם רבנים שהגיעו מאלג'יריה, התיישבו בארץ ישראל, הפכו לנציגים קונסולריים של צרפת, עבדו עם שושלת יהודית גדולה שמוצאה מבגדאד והשתקעה בהודו, והתערבו למען קהילה יהודית הודית בת מאות שנים.

כבר במאה ה-19, העולם היהודי היה רשת שחיברה את אלג'יר, צפת, ירושלים, בגדאד, לונדון ובומביי.

ובמרכז הרשת הזו, רב מאלג'יריה יכול היה לחוש אכפתיות מספקת לגבי גורלם של יהודים החיים במרחק אלפי קילומטרים כדי לצאת להגנתם.

זהו אולי החלק היפה ביותר בסיפור הזה.

בני ישראל היו שונים.

מנהגיהם התפתחו הרחק מהמרכזים הרבניים הגדולים. ההיסטוריה שלהם הייתה יוצאת דופן. כמה מהשאלות ההלכתיות היו מורכבות באמת.

אך עבור שמואל עבו והרבנים שבאו בעקבותיו, התשובה לשונות הזו לא הייתה צריכה להיות בוז.

היא הייתה צריכה להיות לימוד, ליווי ואחווה.

כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר, בירושלים

עבורנו, לסיפור הזה יש כמובן תהודה מיוחדת.

לירון מגיעה מקהילת בני ישראל שבהודו.

בנימין מגיע ממשפחה יהודית מאלג'יריה.

נפגשנו, לא בבומביי או באלג'יר, אלא בירושלים.

זה יהיה מלאכותי לטעון שהסיפור האישי שלנו הוא המשך ישיר של סיפור משפחת עבו. איננו צריכים להמציא גנאלוגיה כדי שהחיבור הזה יהיה יפהפה.

מספיק לציין משהו די יוצא דופן:

כמעט מאתיים שנה לפני שנפגשנו, רב שהגיע מאלג'יריה כבר חצה את הימים, פגש את בני ישראל בהודו ופעל כדי שיתקבלו במלואם בקרב אחיהם היהודים.

כיום, בביתנו, שתי המורשות הללו חיות פשוטו כמשמעו סביב אותו השולחן.

הטעמים של הודו פוגשים את הזיכרון הספרדי ומאלג'יריה. הסיפורים של בומביי פוגשים את אלו של צפון אפריקה. וכל זה נפגש בירושלים.

זוהי גם הרוח של Kosher India ושל Or HaZeev: להראות שאין רק דרך אחת לחצות את ההיסטוריה היהודית.

יש עשרות.

אלג'יר. קונסטנטין. צפת. בומביי. בגדאד. פריז. ירושלים.

שפות שונות, מטבחים שונים, ניגונים שונים - אך היסטוריה שפעם אחר פעם, בסופו של דבר מפגישה בין השבילים.

ולפעמים, מגלים שהמפגש הזה התחיל הרבה לפנינו.

מקור: מאמר זה מבוסס על מחקריו של פרופסור יוסף שרביט, שפורסמו במיוחד בפרק המוקדש למשפחת עבו ולבני ישראל בספר: יוסף שרביט, צרפת, האליטה הרבנית של אלג'יריה וארץ הקודש במאה ה-19: מסורת ומודרניות, הוצאת אונורה שמפיון, עמ' 239–248. העמודים ששימשו לכתיבת מאמר זה מובאים ותוכנם מוצג באישורו ובברכתו של פרופסור יוסף שרביט.